ייחוס אשם תורם של כ 15% לאדם שטבע בכינרת כתוצאה מ"תופעת המדרגה"

המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.        לפנינו ארבעה ערעורים על פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז), שעסק באחריותם הנזיקית של גורמים שונים לפרשת טביעתו של ג'מיל עבדאללה אטריק - המערער בע"א 10457/04 - במימי הכינרת. לאחר שניתן פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הלך, למרבה הצער, ג'מיל לעולמו (בתאריך 24.12.2005), והוא ייקרא להלן: המנוח. בעלי-הדין השלימו טענותיהם בדבר השלכות מותו של המנוח על שיעור הפיצויים. אולם עד שנגיע לסוגיית הפיצויים, יש לבחון קודם את שאלת האחריות.

רקע

2.        המנוח נולד בתאריך 13.9.1976, וביום האירוע - 7.9.1999 - הוא טבע במימי "החוף השקט" שבכנרת. החוף מצוי בסמוך למלון "מרקור" שבטבריה, שם שהה המנוח עם זוגתו לרגל ירח הדבש (להלן: המלון). בשעת בוקר - זמן קצר לפני שעת פתיחת החוף לרחצה - ירדו המנוח ורעייתו אל החוף. המנוח לא ידע לשחות. בחוף לא היה מציל. המנוח נכנס למים רדודים כשהוא לבוש מכנסיים. הוא צעד מספר צעדים, כשברכיו מעל לקו המים. לפתע נפל למדרון תת-מימי שעומקו 11 מטרים לערך. למשמע זעקותיה של אשת-המנוח, הוזעק למקום מציל מחוף סמוך. התברר כי דרוש ציוד-צלילה על-מנת לחלץ את המנוח ממעמקי הכנרת. במלון לא היה ציוד כזה, ולכן הובא הציוד הדרוש מן החוף הסמוך. רק אז נמשה המנוח מן המים, כשהוא ללא דופק וללא נשימה. המנוח הונשם והובהל לבית החולים. לאחר שטופל בבית החולים נותר המנוח במצב וגטטיבי. במצב זה היה עד למותו - כאמור, לאחר שניתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי.  

           בגין אירוע מצער זה הוגשה תביעה נזיקית על-ידי המנוח. הנתבעים היו אלה: החברה לתפעול החוף השקט 1998 בע"מ, שהפעילה את המלון ואת "החוף השקט" (מכוח זכות חכירה), וכלל חברה לביטוח בע"מ, שביטחה את פעילות המלון (שתיהן, המערערות בע"א 10725/04; להלן תיקראנה: חברת החוף השקט); מדינת ישראל (המערערת בע"א 10964/04; להלן גם: המדינה); ועיריית טבריה (המערערת בע"א 10826/04; להלן גם: העירייה).

3.        בית המשפט המחוזי פתח בתיאור "תופעת המדרגה" בכנרת. מדובר במצוקים תת-ימיים תלולים ועמוקים, שנוצרו במספר חופים בכנרת - ובכלל זה בחוף השקט - בין מכוח הטבע בין בשל פעולות ייבוש שבוצעו בכנרת, בין השאר על-ידי חברת החוף השקט שביקשה להוסיף שטח-יבשה לחוף. ירידת מפלס הכינרת - הסביר בית המשפט - מגבירה את הסיכון הטמון ב"מדרגות" אלה, שכן קו החוף קרב לשולי המדרון עד כדי מטרים ספורים. ואכן, בעת האירוע היה מפלס הכנרת נמוך (212.67- מטרים). כתוצאה מכך, נוצר מצב שבו המנוח צעד במים הרדודים מספר מטרים, ואז צנח למעמקים. המנוח לא היה היחיד שקיפח את חייו בנסיבות דומות בחופי הכינרת. התופעה - כך נפסק - היתה ידועה לנתבעים כולם.

           בית המשפט המחוזי מצא את כל הנתבעים אחראים לנזקו של המנוח - כל אחד לפי חלקו. חובתה של חברת החוף השקט לדאוג לבטיחותם של אורחיה נגזרת, כך נקבע, ממעמדה כמחזיקה במקרקעין, שאף ביצעה פעולות ייבוש אשר השפיעו על חומרת הסכנה הנובעת מתופעת המדרגה. חברת החוף השקט - כך כתב בית המשפט - לא נקטה באמצעי הזהירות הדרושים: מיתון תלילותו של המדרון על-ידי הוספת חול לקרקעית, והעמקת שפת המדרון על-ידי נטילת חול מחלקו העליון. פעולות אלה נעשו - כך הודגש - בחופים אחרים, אך לא בחוף הנדון, כאשר הניסיון להצדיק מחדל זה בטענה שהדבר טעון היתרים מן הרשויות לא צלח לאור העובדה שלא הוכח כי נעשתה פנייה בנדון מצד חברת החוף השקט. בית המשפט הטעים כי גם לאחר האירוע לא ביצעה חברת החוף השקט את הפעולות הדרושות, והתירה לאורחיה לגשת בחופשיות, ובכל שעות היממה, לחוף המסוכן. הפעולות הנדרשות בוצעו לבסוף אולם זאת רק לאחר שמשרד הפנים החליט, בשנת 2001, לאסור את הרחצה בחוף. מעבר לכל אלה, ציין בית המשפט כי חברת החוף השקט לא טרחה להצטייד בציוד צלילה זמין. היא גם לא הציבה שלטים כפי הנדרש לפי צו הסדרת מקומות רחצה (סדרים ואיסורים למקומות רחצה מוכרזים), תשכ"ה-1965 (להלן: צו הסדרת מקומות רחצה) ולפי דו"ח ביקור שערך מפקח הרחצה האזורי שפקד את המקום כחודשיים לפני האירוע. אמנם, במרכז החוף הוצב שלט שקבע: "סכנה מים עמוקים", ושלטים נוספים, ניידים, שבהם נכתב "הרחצה אסורה", הוצבו מדי ערב בתום שעות הרחצה. אולם באלה לא סגי, כך נפסק, שכן השלט הראשון נכתב בשפה העברית בלבד, והשלטים לא הסבירו את טיב הסיכון (שאינו מתייחד רק לנסיבות של שחייה). בית המשפט ציין עוד כי המציל, שתפקידו היה להציב את השלט "הרחצה אסורה", לא הובא לעדות.

4.        גם המדינה אחראית לנזק שנגרם - כך קבע בית המשפט המחוזי. בית המשפט הפנה לחוק הסדרת מקומות רחצה, תשכ"ד-1964 (להלן: חוק הסדרת מקומות רחצה), המקנה לשר הפנים סמכויות פיקוח, ובכלל זה, סמכות לאסור כניסת מתרחצים לחוף שהרחצה בו עלולה לסכן חיי אדם. בית המשפט פסק כי בנסיבות שנוצרו הרחצה בחוף היתה "מסוכנת באופן קבוע" - כאמור בצו הסדרת מקומות רחצה - אולם חרף זאת, לא ננקטו הצעדים הדרושים כדי למנוע את הרחצה. בית המשפט ציטט מדבריו של מהנדס החופים שהעיד מטעם המדינה, שקבע כי לא היה מאשר את החוף לרחצה. בית המשפט גם ציין כי מפקח הרחצה האזורי שביקר במקום חודשים מספר לפני האירוע לא הורה לסגור את החוף, וגם לאחר האירוע - במשך שנה ומחצה - לא נאסרה הרחצה בחוף, זאת כדי להימנע מפגיעה כלכלית בחברת החוף השקט.

           את אחריותה של העירייה למקרה הטרגי ביסס בית המשפט המחוזי על סמכויותיה מכוח חוק הסדרת מקומות רחצה - סמכויות שלא ייושמו במקרה זה - לקבוע בחוקי עזר הוראות להסדרת הרחצה לרבות סדרי הבטיחות. בית המשפט התייחס גם לסמכויות המוקנות לעירייה מכוח צו הסדרת מקומות רחצה, להציב שלטים בקטעי חוף מסוכנים לרחצה, שניסוחם: "בקטע זה הרחצה אסורה". לגבי היחס שבין המדינה לעירייה, נקבע כי "האצלת סמכויות" מרשות שלטונית אחת לרעותה אינה שוללת במקרה זה את אחריותה של מי מהן; גם העובדה שהחוף נמסר לניהולה של חברת החוף השקט אין בה, כך סבר בית המשפט קמא, כדי לפטור את המדינה ואת העירייה מאחריותן לוודא שלא נשקפת סכנה לציבור המתרחצים. בית המשפט הטעים כי האינטרס הכלכלי המונח ביסוד פעילותה של חברת החוף השקט עלול שלא לעלות בקנה אחד עם האינטרס הציבורי בשמירה על הביטחון בחופים. מטעמים אלה נדחו ההודעות לצד ג' ששוגרו על-ידי הנתבעות. חלוקת האחריות ביניהן נעשתה כך: 55% על כתפי חברת החוף השקט; 30% - על המדינה; ו- 15% הונחו לפתחה של עיריית טבריה.

           בית המשפט לא ראה לייחס למנוח אשם תורם. זה האחרון, כך נקבע, לא היה תושב האזור וסביר להניח שלא היה כלל מודע לקיומה של המדרגה. השלטים שניצבו על החוף (אם ניצבו) לא היה בהם - כך הבהיר בית המשפט - כדי להזהירו בדבר הסכנה החבויה: הם אסרו "רחצה" - קרי שחייה, ואילו המנוח, שאמנם לא ידע לשחות, נכנס למים רדודים בעומק של 40 ס"מ, ובמרחק של מטרים ספורים מקו החוף - נפל וטבע. בית המשפט דחה את הטענה כאילו המנוח הוזהר על-ידי קצין הביטחון של המלון שלא להיכנס למים לפני שעות הרחצה.

5.        על-בסיס מסקנותיו האמורות, בא בית המשפט המחוזי לקבוע את שיעור הפיצויים המגיעים למנוח. בית המשפט הקדיש פרק נכבד מפסק-דינו לנושא קיצור תוחלת החיים של המנוח. לאור מכלול הנתונים שבאו בפניו העריך בית המשפט כי למנוח נותרו 19 שנים לחיות ממועד הטביעה (15 שנים ממועד בדיקתו על-ידי אחד המומחים שהתבטא בנדון). למרבה הצער, כאמור, הערכה זו לא התממשה, והמנוח נפטר עוד בטרם מתן פסק-דיננו זה.

           בית המשפט קמא אמד את הפיצוי עבור כאב וסבל בסכום של 600,000 ש"ח (799,015 ש"ח בערכי יום פסק-הדין). את הפסד ההשתכרות בשנות החיים שנותרו למנוח, לפי תוחלת החיים הצפויה, קבע בית המשפט בהתחשב בכך שלפני האירוע עבד המנוח - תושב כפר סמוך לשכם - כחשמלאי רכב בשכם וכשוטף מכוניות בישראל. בית המשפט הניח כי בתקופת האינתיפאדה היה המנוח מתקשה להוסיף ולעבוד בישראל. לכן, נקבע הפיצוי כך שעבור מחצית מתוחלת החיים (9 שנים ומחצה) נקבע בסיס-שכר של פלסטיני העובד בשטחי הגדה ועבור המחצית האחרת - על-פי השכר הנהוג בישראל. בית המשפט התחשב גם באפשרות של קידום בעבודה. בסופו של יום נפסק למנוח פיצוי בסך 208,758 ש"ח עד לשנת 2009, וסכום נוסף, של 440,461 ש"ח עבור תקופת העבודה בישראל. בית המשפט הוסיף ופסק פיצויים למנוח בגין הפסד השתכרות "בשנים האבודות". בשל העמימות ביחס למספר הנפשות במשפחתו "הרעיונית" של המנוח וביחס לאפשרויות ההשתכרות באזור מגוריו "בשנים האבודות", החליט בית המשפט לחשב את הפיצוי לפי אומדן, והעמידו על סך של 230,000 ש"ח (עד גיל 67 שנים). עוד נפסקו פיצויים עבור נזקים נוספים והוצאות, כדלקמן: 1,287,481 ש"ח עבור סיעוד; 67,000 ש"ח עבור עזרה במשק הבית; 73,372 ש"ח עבור נזקים מיוחדים; 97,088 ש"ח עבור ציוד והתאמת מגורים בעתיד; 650,243 ש"ח עבור ציוד היגייני בעתיד; 39,408 ש"ח עבור פיזיותרפיה; 57,583 ש"ח עבור ביקורת רפואית; ו- 80,308 ש"ח עבור תרופות ותוספי מזון. סך-כל הפיצוי - סכום של 4,030,717 ש"ח.

6.        כנגד פסק-דין זה מופנים הערעורים שבפנינו. בא-כוחו של המנוח משיג על סכום הפיצויים שנפסק, שהוא לדעתו נמוך מן הראוי. יתר הערעורים עוסקים, בנוסף, גם בשאלת עצם החבות ובסוגיית אשמו התורם של המנוח. שקלנו את טענות הצדדים כולן. באנו לכלל מסקנה כי יש להתערב במקצת מן הנושאים המועלים בכתבי הערעור. ההתערבות היא בנושא האשם התורם וכן בנושא שיעור הפיצויים, כאשר לעניין אחרון זה הגורם העיקרי המשפיע הוא מותו של המנוח ביום 24.12.2005. נקדים ונאמר, כי פסק-הדין של בית המשפט המחוזי הוא מפורט ומנומק היטב, ולגבי הסוגיות שלא תזכינה להתייחסותנו המפורטת להלן, אין זאת אלא משום שאנו מצטרפים לטעמיו של בית המשפט קמא.

החבות

7.        הפרשה שהונחה לפנינו קשה היא. בא אדם צעיר למלון על חופי הכינרת לבלות את ירח הדבש עם רעייתו שזה עתה נישאה לו. בשעת בוקר יורד הוא אל החוף ומבקש לשכשך במים. בחטף מאבד הוא את אחיזתו בקרקע בשל מדרון עמוק הממתין לו - בבחינת מלכודת מוות לאדם שאינו יודע לשחות - מרחק מטרים ספורים מקו החוף. הוא צולל למעמקים. במשך זמן יקר אין מי שיושיט לו עזרה. לבסוף הוא מחולץ, אך מצבו קשה וטעם החיים אבד. כעבור שנים ספורות אבדו גם החיים.

           לא ראינו לקבל את טענות המערערות-הנתבעות, שביקשו - כל אחת מהן - להסיר מעליהן את האחריות למחדל העולה מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. אין ספק, כי לא ניתן למנוע לחלוטין את כל הסכנות הכרוכות ברחצה במקווה-מים דוגמת הכינרת. השחייה בים ובאגם טומנת בחובה סיכונים מסוימים, שאינם נעלמים לגמרי גם כשננקטים אמצעי זהירות סבירים. ממילא, לא כל מקרה טביעה הינו תוצאה של אשם מצדו של מאן-דהוא. אולם בענייננו, המצוק התת-ימי שהמתין למתרחצים במרחק מטרים ספורים מן החוף הגביר עד-מאד את הסיכון שהיה צפון במימי "החוף השקט". אכן, השקט שבחוף הכמין סכנה גדולה וצפויה, וניתן לומר שהתרחשות אסון בסופו של דבר היתה קרובה לוודאות (גם לא היתה זו, כך מסתבר, הפעם הראשונה שמצוק מסוג זה גרם לטביעה בחופי הכנרת); במיוחד כך, כאשר מביאים בחשבון את העובדה שמדובר בחוף סגור המיועד לאורחי המלון אשר, מן הסתם, לא כולם מיומנים בשחייה. הסכנה המוגברת הצריכה נקיטת אמצעים הולמים למיגורה או למצער לצמצומה. דא עקא, רק לאחר שטבע המנוח - למען האמת, זמן רב לאחר מכן - ננקטו סוף-סוף האמצעים שראוי היה לנקוט בהם מלכתחילה, ואשר ננקטו - כך נפסק - בחופים אחרים שקיימת בהם בעיה דומה. מחדל זה הינו רשלנות מצד המערערות-הנתבעות כולן, שכן כל אחת מהן יכולה וצריכה היתה לפקוח עיניים לנוכח הסכנה ולקדם את פניה באופן המתחייב. לכן, בדין הטיל בית המשפט אחריות עליהן.

8.        לעניין האחריות, נוסיף ונדגיש את הנתונים הבאים: אין ספק כי אחריות משמעותית ביותר לקרות האירוע רובצת לפתחה של חברת החוף השקט. החברה החזיקה בחוף ותפעלה אותו. היא הזמינה את אורחיה לבלות בו. מתוקף מעמדה זה, שהקנה לה שליטה ופיקוח על החוף כמו-גם ידיעה על המתרחש בו, היתה מוטלת עליה חובה לנקוט באמצעי זהירות סבירים על-מנת לשמור על ביטחונם של המתרחצים (ראו גם ע"א 4597/91 קיבוץ אפיקים נ' חי כהן, פ"ד נ(2) 111 (2006)). יש לדחות את טענותיה של החברה, כי משלא ניתנו לה הוראות והנחיות מצד הרשויות, קודם לאירוע, לא היה עליה לעשות דבר. ברי, כי חברת החוף השקט אינה יכולה להסיר מעליה כל אחריות לסיכונים חמורים הקיימים במתחם שהיא מפעילה לתועלתה; יודגש כי חברת החוף השקט אף לא ראתה לנכון להתריע בפני הרשויות ובפני הלקוחות על הסכנה שבמים, ובחרה לישב בחיבוק ידיים עד קרות האסון.

           זאת וגם זאת, לפי קביעתו של בית המשפט קמא, חברת החוף השקט היתה גם אחראית ליצירת המדרגה או להחמרת הסיכון הכרוך בה, הכל בשל פעולות ייבוש שביצעה על-מנת להרחיב את שטח החוף. אכן, כך נפסק, הסיכון הנובע מן המצוק התת-ימי אינו כל-כולו גזירה-מן-הטבע - ניתן להחמירו על-ידי ביצוע פעולות ייבוש ומנגד, ניתן למתנו (תרתי משמע) על-ידי ייזום שינויים במתווה הקרקע. דא עקא, הפעולות הנדרשות למזעור הסכנה לא ננקטו אלא זמן רב לאחר שארע מקרה הטביעה, ועד אז, לא נותר אלא לכל מתרחץ להתמודד, בכוחותיו הוא, עם השינוי המפתיע (מבחינתו) בגובה המים. כוחותיו של המנוח לא עמדו לו.

9.        אלא שגם המדינה והעירייה אינן רשאיות לרחוץ בניקיון כפיהן כאשר הן לא דאגו להפעיל את סמכויותיהן הסטטוטוריות בכל הנוגע לבטיחות המתרחצים בחוף השקט. אכן, "אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות" (ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3) 757 (1983); ראו גם ע"א 2906/01 עירית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(2) 250 (2006)). בית המשפט המחוזי ציטט את ההוראות הקבועות בדין בכל הנוגע להסדרת מקומות רחצה בכלל, ושמירה על בטיחותם של המתרחצים בפרט. ההוראות מתייחסות הן לשר הפנים (ראו בעיקר סעיפים 1, 3 ו- 4 לחוק הסדרת מקומות רחצה והוראות צו הסדרת מקומות רחצה) הן לרשות המקומית (ראו בעיקר סעיפים 5 ו- 6 לחוק האמור והוראות צו הסדרת מקומות רחצה). אין תמה על כך שהמדינה והרשויות המקומיות מחזיקות בסמכויות נרחבות בכל הקשור לשמירה על ביטחון המתרחצים בחופי המדינה. למדינה ולרשויות המקומיות יש מידע בכל הנוגע לסיכונים הגלומים באתרי-החוף השונים - בין היתר באמצעות המפקחים המתמנים על-ידי השר - וכן יש בידן כלים ליתן מענה לסיכונים אלה, לרבות בדרך של סגירת חופים שאינם ראויים מסיבות אלה ואחרות לרחצת-אדם. האזרחים הפוקדים את החופים - ובמיוחד חופים מוסדרים ומוכרזים - מסתמכים על כך שהגופים הללו ימלאו את תפקידם נאמנה. אשר על כן, אי-הפעלה של הסמכויות הסטטוטוריות עשויה לעלות כדי רשלנות ולהקים לניזוקים עילת תביעה בנזיקין.